מעגל החיים

מחזורים /הטאו של הנשים

חייבת להתרחש פרידה לפני שאפשר

לחזור. חייב להיות חורף לפני שיכול

להיות אביב.

כל זרע זקוק לזמן משלו לצמיחה. כל

אישה זקוקה לזמן לעצמה.

הירח יוצר את הגיאות. אישה, המחוברת

לעצמה, מקבלת בברכה את השפל ואת

הגיאות בחיים.

 

לפני כחמש שנים בעודי מגדלת עובר בבטני גילינו בבדיקת מי שפיר שעלינו להפסיק את ההריון. היה זה שבוע 20. הייתי בשוק. לא הפסקתי לבכות. לא הצלחתי לעכל את הבשורה. בבית החולים העובדת הסוציאלית תארה לנו את האופציות לסיום ההריון ואת ההשלכות הנפשיות. לא זוכרת הרבה מהשיחה הזו. רק זוכרת שרציתי לגמור עם זה מהר בלי להרגיש וללכת הביתה. כך היה, לפחות ברמה הטכנית. בוצעה גרידה של הרגע האחרון, כי עוד מילימטר אחד וראש העובר היה גדול מלעבור בצוואר הרחם (ואז הייתי נאלצת לעבור לידה). קיבלתי החלטה יום למחרת, שאני ממשיכה הלאה. להריון הבא, לעתיד שיעזור לי לשכוח את שהיה.

המסע

הפסיכולוגית שלי שוחחה איתי ואמרה שאם אתקשה להיכנס להריון כדאי שנעשה כמה מפגשים לעבד את שקרה. אני הייתי נחושה שהכל בסדר איתי, שחזרתי לעצמי... שאני לא זקוקה לטיפולים וניחומים. ביקשתי מהסביבה לא לדבר איתי על זה ולהניח לסיפור כפי שאני כביכול הנחתי לו.

וההריון הבא סירב להגיע...

כעבור כשנה בחרנו להתחיל בטיפולי פוריות. מהר מאוד נכנסתי להריון באמצעות הזרעה, אך הסתבר שהוא מחוץ לרחם. וגם זה שאחריו... וגם זה שאחריו... הוציאו לי חצוצרה אחת, ואת השנייה הצלחנו לשמר. מיומה (שרירן) החלה לגדול בדופן הרחם. הלכה וגדלה מטיפול לטיפול ואיימה לסגור על הרחם. היא כנראה מאוד מחבבת הורמונים (אותם קיבלתי בשפע בטיפולים), ניזונה מהם וכל פעם גדלה עוד קצת. אך הריון אין.

התחלתי מסע בין מטפלת למטפלת בכל התחומים האפשריים. תזונה אירובדית, דיקור סיני, טיפול פסיכולוגי, ותוך כדי תרגולי יוגה נשית כמובן אותם לימדתי ותרגלתי בעצמי. וחשתי שאני עומדת במקום, שום דבר לא זז...

שמעתי על גלית בראלי, שעושה עיסוי רחם בשיטת ארביגו. אמרתי לעצמי, את זה עוד לא עשיתי... מה כבר יש לי להפסיד? הגעתי אליה בהתרגשות וציפייה. שיתפתי בסיפור המסע הארוך שלנו והיא הקשיבה באמפתיה רבה. אחר כך אמרה שדבר ראשון צריך לקיים טקס פרידה מהעובר מההריון הראשון. העובר שכביכול השארתי מאחור ויום אחרי הגרידה המשכתי הלאה כאילו כלום. הושכבתי על מיטת הטיפולים. גלית החלה לגעת בבטני ברכות עם שמן חמים... נגעה כנראה בדיוק במקומות הנכונים, וליוותה בשיחה ודמיון מודרך. המילים שלה מיד פתחו חלון לעולמי הפנימי ויכולתי לראות הכל בבירור. ישב לי תינוק ענק בבטן. התינוק שלא נפרדתי ממנו מעולם. ישב מעל הרחם בדיוק היכן שהמיומה ישבה ולחץ את משקלו מטה על הרחם. הוא היה בגודל של תינוק בן שנה לפחות. נשמע הזוי, אבל זה מה שראיתי בפנים. אחר כך התחלנו את טקס הפרידה בהנחייתה הנפלאה של גלית, בליווי בכי שלא פרקתי עד אותו רגע. נפרדנו. מסרתי את התינוק לפייה מקסימה שלקחה אותו לעולם אחר, הנחתי לו להירדם בידיה ולהתרחק ממני. יצאתי מגלית בתחושת קלילות שמזמן לא היתה לי. הקלה גדולה. תחושה של סוף פרק והתחלה חדשה.

לגבי המיומה, היא עוד היתה שם, לפחות ברמה הפיזית. בחרתי להיפרד גם ממנה בניתוח. טיבן של מיומות, שאין כל כך דרך להיפטר מהן בדרך אחרת. יש רופאים שאומרים שטיפול הורמונלי לדיכוי יכול לסייע להקטין אותן. לא ניסיתי, קצת נמאס לי מכל ההתערבויות ההורמונליות שאני עוברת. הרגשתי שצריך הפעם לחתוך בבשר החי. ד"ר רון שיינמן ביצע את הניתוח במיומנות רבה. גילה עוד קצת הפתעות בפנים ופינה גם אותן (את זה אשמור לסיפור אחר). לא אשכח את היום הזה שניגשתי לניתוח. כבר עברתי ניתוחים בעברי, אף פעם אין זו חוויה מרנינה. הפעם נכנסתי לחדר הניתוח באושר וציפייה. כל כך שמחתי לקראת הניתוח. הרגשתי שזה נכון לי לגוף, לרחם, לכאבים המלווים אותי מדי חודש. היתה בי השלמה רבה עם הצעד. הניתוח היה ארוך ומורכב והסתיים בשלום. ההחלמה היתה קלה מאוד, הרבה בזכות היוגה הנשית והיוגה הטיפולית!!! נשימות מכל הסוגים עזרו לי להחיות את המערכות מחדש בליווי תנועות ותנוחות עדינות, בהתחלה בפריפריה של הגוף ובהדרגה לגוף כולו, כבר מהיום שלמחרת הניתוח. תמו כאבי הבטן הקשים שחווייתי אחת לחודש (אחרי הביוץ) בגלל המיומה והאנדומטריוזיס שהתגלה באגן שלי. הרחם שלי חזרה לחייך.

כעבור 8 חודשים, אני כבר בת 41... פתאום המחזור מאחר. זה לא קרה לי שנים... מאז ההריון הראשון. כן, זה הריון. ספונטני!!! מילה שנשמטה מהלקסיקון שלנו. בבדיקת אולטרה סאונד בשבוע שבע, לצערנו, לא היה דופק. אבל ההריון היה ברחם. זה גם משהו, ועוד קרה מעצמו. אחרי המתנה של שבוע נוסף לראות אם העובר בכל זאת מתפתח, הבנו שצריך להיפרד. עוד לפני שהייתי אצל רופא נשים קבעתי עם גלית בראלי. ביצענו טקס מרגש ומקסים של פרידה. הפרידה היתה יותר קלה וטבעית. יכולתי לדמיין את נשמת העובר יוצאת מתוכי ועולה לשמיים. הפעם לא מתרחקת לגמרי. נשארת בדמות מלאך לבן וזוהר לשמור עליי. לשמור עליי לקראת הלידה המתקרבת של הפונדקאית שלנו עוד עשרה שבועות.

 

*בתמונה למעלה: מערות ראש הניקרה. דימוי ששירת אותי בדמיון המודרך של הרחם שלי לפרידה מהעובר.