לחוות ולחיות למרות הכאב

לא פעם מגיעים ליוגה תלמידים בגלל כאב, בתקווה שהיוגה תעזור ואולי תגאל אותם מסבלם. ישנם גם תלמידים שכבר מתרגלים מזה זמן ולפתע מתעורר כאב באזור מסוים בגוף והם ניגשים להתלבט איתי בקול רם מה לעשות והאם מותר להם לתרגל יוגה במצבם. גם אני חוויתי במהלך השנים פציעות קלות שנבעו מאורח חיים ואפילו מתרגול לא מבוקר, והתחבטתי בשאלה זו.

אין תשובה אחת ולרוב התשובה נמצאת בתוכנו אם נקשיב טוב טוב...

אפשר להמשיך ולתרגל כסוג של התבוננות ולמידה ברגע הזה, במקום החדש הזה שנוצר (למשל פציעה), כשברגע הזה הספציפי יש אזור בגוף שמסמן לנו משהו. בעולם המערבי הדיאלוג שלנו עם גופינו הלך והתעמעם והנה הפעם הגוף שלנו בחר לפתוח בשיחה. אין ספק שהוא מדבר אתנו, בשפתו שלו דרך התחושות ויש לנו הזדמנות להגיב ולהתנהל בהתאם.

מכיוון שהשפה הזו כבר לא ממש שגורנו בפינו, שפת הגוף – חלק ניכר בתרגול מסוג זה יהיה לתרגל את הדיאלוג עם הגוף כל פעם מחדש.

ציפי נגב, מורתי המדהימה ליוגה תרפיה לימדה אותי לשאול כמה שאלות בכל רגע ורגע כדי להתחבר לכאן ולעכשיו. "מה קורה עכשיו?" "איזה תחושות יש בגוף?" "איזה רגשות?" "איך אני מתנהלת עם התחושות האלה?" "איך התחושות נראות?" "האם הן משתנות"

לרוב כשתלמיד יבוא ויספר, כואב לי כאן – מה לעשות? אתחקר אותו באיזה תנוחות זה מורגש ואנחה אותו לא להגיע למקומות הכואבים, לעצור רגע לפני. אולי לוותר על תנוחות מסוימות לגמרי כי הן לא מתאימות עכשיו ומעמיסות על האזור. האם יש תנוחות שדווקא תומכות את הכאב.

יש מצבים לא ברורים שאמליץ להתייעץ עם אורטופד או פיזיוטרפיסט.

כמעט תמיד אפשר יהיה להמשיך ולתרגל בתנאי שמפתחים הקשבה לגוף ובאמת באמת מקשיבים.

רבים מאתנו התרגלו להמשיך לנהל את אורח חייהם הרגיל גם כשהם חולים. לוקחים כדור והולכים לעבודה, או אפילו מתעלמים לגמרי וממשיכים עם המחלה. חשש להעדר מהעבודה, חשש לא להספיק או סיבות אחרות אילצו אותנו ללמוד להתעלם.

וגם ביוגה כמו בחיים אני נתקלת בתלמידים שמתעלמים מכאבים שהם סיפרו לי עליהם וממשיכים לעשות הכל לצד פרצופים סובלים. ולא באנו ליוגה לסבול ובטח לא להעצים פגיעה או פציעה.

בשבועיים האחרונים תלמידה התלוננה על כאב באזור השכמות שמסרב להעלם. הנחתי פחות להתאמץ עם הידיים. למשל במקום כלב מביט מטה להישאר בעמידת 6, לא להרים ידיים עד למעלה ואולי בכלל לא להרים ידיים. התלמידה, חדורה במוטיבצייה גבוהה לעשות את כל התרגילים, המשיכה לתרגל את כל התנוחות גם כשעוררו סבל וכאב מתוך רצון להפיק מהשיעור תועלת מקסימלית כביכול. 

בסוף המלצתי לה שאם קשה לה לוותר על חלק מהתנוחות כדאי שתיקח מנוחה שבוע, ומשם נראה איך נתקדם. וכך עשתה.

כעבור שבוע התארגנתי לשיעור הקבוצתי בו היא משתתפת כשהמגבלה הזמנית שלה מהווה השראה לבניית מערך השיעור. מתוך ניסיוני ידעתי שהיא כנראה תמשיך ותתרגל הכל ובתחושה הפנימית שלי רציתי שתמשיך לתת לשכמות מנוחה.

לבנות מערך שיעור ליוגה בלי לאמץ שכמות, כתפיים וידיים זה אתגר בפני עצמו. מישהו היה בשיעור יוגה שאין בו "כלב מביט מטה", או שלא מרימים בו ידיים?

זה אילץ אותי להיות יצירתית ולחשוב מחוץ לקופסה ויצא שיעור אחר אבל בהחלט שיעור יוגה והיה מרענן לכל שאר התלמידים וגם לי כמורה.

מיותר לציין שהתלמידה הגיעה לשיעור ואמרה שכבר לא כואב לה... למרות זאת בתוכי שמחתי שאוכל לתת לאזור השכמות שלה מנוחה גם היום.

פעם שמעתי משפט סיני חכם ואסיים איתו כי הוא נראה לי די רלוונטי. "כל משבר הוא הזדמנות". גם ביוגה וכמובן גם בחיים!